יעלה נ' בית אמפא בע"מ ואח'

פסק דין

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? - אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה! - נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם."

(תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג עמוד ב)

רקע

בפניי מונחת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אותה הגישה גב' יעלה ברעם, ילידת שנת 1974 (להלן "התובעת") אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כמאמנת כושר במכון כושר אשר בבעלות חברת הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ (להלן "נתבעת 3"). לטענתה ביום 13.07.04 בשעה שהלכה לכיוון רכבה בחניון אשר בבעלות חברת בית אמפא בע"מ (להלן: "נתבעת 1") היא נתקלה לפתע בשרשרת ברזל תוחמת אשר הייתה מוצבת בין שני עמודים, וכתוצאה מכך נפלה ונחבטה ברצפת החניון ובעקבות כך נגרמו לה נזקי גוף (להלן: "התאונה").

התביעה הגישה חוו"ד מומחה אשר במסגרתה קבע ד"ר אייכנבלט מריו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% כתוצאה מאירוע התאונה. מטעם הנתבעות הוגשה חוו"ד נגדית של ד"ר גד ביאליק אשר קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה בגין התאונה.

התיק החל את דרכו בפני כב' הש' אבי פורג אשר החליט בהמשך ההליך לפסול עצמו מלדון בתיק זה מחמת היכרות אישית עם דירקטור אשר מונה אצל הנתבעת 2. בטרם פסל את עצמו הספיק כב' הש' פורג למנות את ד"ר אבינועם גורדין כמומחה אורתופדי מטעם בית המשפט אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 3% בגין התאונה נשואת דיוננו.

בתאריך 16.01.14 התקיים דיון הוכחות אשר במסגרתו עלו להעיד, מטעם התביעה, התובעת ומר מאיר מוגרבי (להלן "מר מוגרבי") אשר נטען שהיה נוכח במקום התאונה במועד הרלוונטי. מטעם נתבעות 1-2 העיד מר אבי חסיד (להלן "מר חסיד") אשר משמש בתפקיד סמנכ"ל הכספים אצל נתבעת 1, ומר שמואל שכן טוב (להלן "מר שכן טוב") אשר שימש בתפקיד מנהל הבית בתקופה הרלוונטית. מטעם נתבעת 3 עלה להעיד מר עוזי נעמתי (להלן "מר נעמתי") אשר משמש כמנהל אחזקה אצל נתבעת 3.

טענות הצדדים

ב"כ התובעת המלומדת טענה כי האחריות בגין תחזוקתו הנאותה של חניון המתחם רובצת הן על כתפי הנתבעות 1-2 בשל היותן בעלות ומחזיקות המקרקעין בהן אירעה התאונה, ומכוח כך היה עליהן לדאוג לתקינותו ובטיחותו של החניון, והן על כתפיה של נתבעת 3 בגין היותה מחזיקה במקרקעין ומעסיקתה של התובעת בתקופה הרלוונטית ומתוך כך מחובתה היה לספק לתובעת מקום עיסוק בטוח ונקי מכל מכשול.

לטענתה תאורת החניון הייתה עמומה. את טענתה זו סמכה על עדותו של מר מוגרבי באומרו: "הרבה פעמים הרגשתי שהמקום לא מואר" (עמ' 9 ש' 3-4), עוד נטען כי צבע השרשרת היה כצבע הרצפה ולא הוצבו שלטי אזהרה בסמוך על מנת להתריע בפני ההולכים ושבים אודות קיומה של השרשרת, כמוכן נטען כי השרשרת לא הייתה מתוחה כל צורכה מה שהקשה על התובעת להבחין בה לשם כך נסמכה התובעת על תמונות שצורפו כנ' 1 לתיק המוצגים. משכך נטען כי החניון לא תוחזק כפי שהיה מצופה מחניון סביר, ועל כן יש להטיל על כתפיהן של הנתבעות את מלוא הנזק שנגרם לתובעת בגין התאונה.

ב"כ הנתבעות 1-2 טען כי העובדה שהתביעה הוגשה מתוך שיהוי רב כ"כ מעידה על כוונתה של התובעת להקשות על יכולת ניהול ההגנה לשחזור נסיבות האירוע. עוד נטען כי מעדויותיהם של העדים עולה כי החניון היה מואר ברמה סבירה ולא ניתן לטעון אודות עמימות כתוצאה מתאורה לקויה. כך עולה מתשובתו של מר חסיד במסגרת תשובה 6 לשאלון וכך עולה מסעיף 9 לתצהירו של מר נעמתי ומתוך עדותו של מר שכן טוב (עמ' 29 ש' 3-4), ומתוך עדותו של מר מוגרבי (עמ' 10 ש' 4). עוד נטען כי כשנשאלה התובעת האם יכול להיות שניסתה לעבור מעל השרשרת וכתוצאה מכך נתקלה בה ענתה "נתקלתי בה לא זוכרת, יכול להיות" (עמ' 18 ש' 19-23). לטענתו הוכח מדברי התובעת כי ייתכן שראתה את השרשרת אך החליטה לעבור מעליה, ככול הנראה על מנת למצוא לעצמה קיצור דרך, במקום שבו כלל לא הייתה צריכה להימצא, את דבריו סמך על עדותו של מר נעמתי באומרו: "ש. רק מי שמקצר וקופץ מעל הגדר או עובר דרך המדרכה מגיע לשרשרת? ת. בדיוק. אין פה מעבר. אי אפשר להגיע גם דרך המדרגות כי יש מעקה" (עמ' 38 ש' 5-6) ועל עדותו של מר שכן טוב באומרו "איך יכול להיות שהתובעת יורדת ונופלת מהשרשרת איך היא יכולה להגיע לפה אלא אם כן היא קפצה על הברזלים? ת. זה מה שאמרתי לדעתי היא עשתה קיצור דרך". נמצא לטענתו כי ניסיונה של התובעת לקצר את דרכה, דרך מקום שאין בו מעבר להולכי רגל, שולל את האחריות מכתפיהן של נתבעות 1-2 ומטיל אותה על כתפיה של התובעת.

עוד נטען כי גם במידה ותקום אחריות נזיקית על מחזיק המקרקעין, הרי שיש לייחס אחריות זו לנתבעת 3, שהיא זו שהתקינה את השרשראות במטרה לתחום את מקומה, את טענתו סמך על דבריו של מר שכן טוב באומרו: "מי ששם את השרשראות זה חברת הולמס פלייס, חברת אמפא לא קנתה שרשראות ולא עשתה רתכות ושום דבר היה חשוב להולמס פלייס שיהיה להם מקום מגודר, זהו אז הם עשו את זה" (עמ' 30 ש' 27-28).

ב"כ נתבעת 3 המלומד טען כי האחריות לתחזוקת החניון מוטלת על כתפיו של בעלי המקרקעין, כאשר לטענתו הקשר של נתבעת 3 לחניון מסתכם בכך שנתבעת 1 מורשית לעשות שימוש בחניון עד ל- 150 רכבים ליום ללא תמורה, במקומות חניה לא מסומנים, ועל בסיס מקום פנוי. כמוכן הוסכם בין הצדדים כי לנתבעת 1 נאסר לבצע כל שינוי מהותי או חיצוני במבנה, ללא הסכמת המשכיר מראש ובכתב, ובחקירתו של מר חסיד ציין : "ש. ממך מישהו ביקש מהולמס פלייס להתקין שרשרת? ת. ממני בוודאי שלא". עוד טען ב"כ נתבעת 3, כי הליכתה של התובעת בחניון בדרך בו בחרה ללכת, היוותה מעין "קיצור דרך" לא מקובל ואף מסוכן שלא נהוג לעשותו, את דבריו סמך בין היתר על עדותו של מר שכן טוב באומרו: "ש. נכון שאיפה שהמחסן אזור השרשראות יש מעבר שהולכי רגל יכולים ללכת בו? ת. חס וחלילה זה איזור של פריקה וטעינה המעבר שאת מראה זה לא מעבר להולכי רגל.."

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במסמכים שבתיק, בתמונות מזירת האירוע, ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, שוכנעתי שיש מקום לדחות את התביעה, והכל לפי המפורט להלן.

העוולה הרלוונטית לנדוננו היא עוולת הרשלנות. בפן הנורמטיבי יש לבחון את קיומה של עוולת הרשלנות בשלושה שלבים, תחילה יש לבחון את קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על הנתבעות כלפי התובעת, שנית יש לבחון את קיומה של הפרת אותה חובת זהירות הקונקרטית, ובאחרונה נבחן האם הנזק הנטען אכן נגרם כתוצאה מאותה ההפרה שנעשתה. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122 (להלן: "עניין ועקנין").

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו.

בהתייחס לנתבעות 1-2 נטען כי הן היו רק בעלות על המקרקעין ולא התופשות אותו בפועל. סע' 37 לפקודת הנזיקין התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") השווה את אחריות בעל המקרקעין לתופש אותם באומרו:

"האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה."